הצעת חוק אחריות אזרחית בשל זיהום סביבתי

הצעת חוק של חברי הכנסת	דב חנין מיכאל מלכיאור רן כהן
	זהבה גלאון חיים אורון יוסי ביילין מוחמד ברכה חנא סוייד אברהים צרצור

פ/3826/17

הצעת חוק אחריות אזרחית בשל זיהום סביבתי, התשס"ח-2008

מטרת החוק	1.	מטרת חוק זה היא ליישם את עיקרון המזהם – משלם ולהגביר את האכיפה המנהלית של החקיקה הסביבתית, באמצעות יצירת מנגנונים לתביעות נזיקיות בשל זיהום סביבתי.
הגדרות	2.	בחוק זה –
		"זיהום סביבתי" – פליטת חומר או אנרגיה לסביבה, לרבות בדרך של מפגע סביבתי ובלבד שהפליטה גורמת לנזק או שיש סכנה שתגרום לנזק בעתיד;
		"מבטח" – כהגדרתו בחוק הפיקוח על שירותים פיננסים (ביטוח), התשמ"א–1981[1];
		"מיטיב" – המדינה, המוסד לביטוח לאומי, קופת חולים, מבטח ומי שעוסק באספקת שירותים או מוצרים רפואיים או פארא-רפואיים שלא בתמורה;
		"מפגע סביבתי" – כהגדרתו בחוק למניעת מפגעים סביבתיים (תביעות אזרחיות), התשנ"ב–1992[2];
		"נחשף" – אדם שהוא או רכושו נחשפו לזיהום סביבתי ואשר נגרם לו נזק בעקבות חשיפה זו, או שיש חשש סביר כי נגרם לו נזק כאמור או שייגרם לו נזק כאמור;
		"נזק" – כהגדרתו בפקודת הנזיקין [נוסח חדש], התשכ"ח–1968[3] (להלן – פקודת הנזיקין), ולרבות נזק לסביבה ונזק עתידי;
		"נזק לסביבה" – פגיעה משמעותית בסביבה הטבעית לרבות במגוון הביולוגי; "המגוון הביולוגי" – כהגדרתו באמנה בדבר מגוון ביולוגי.
		"פעילות ביתית" – פעילות שמהווה חלק בלתי נפרד מהפעילות השגרתית של משק בית רגיל ואשר אינה נעשית דרך עיסוק;
		"פעילות מסוכנת" – פעילות שמטבעה, ועל אף נקיטה באמצעי זהירות סבירים, יוצרת חשש מהותי לזיהום סביבתי שיגרום לנזקי גוף משמעותיים או לנזקים חמורים או בלתי הפיכים לסביבה;
		"השר" – השר להגנת הסביבה.
זיהום שמהווה עוולה	3.	התנהגות כמפורט בסעיף זה היא זיהום עוולתי.
		(א) זיהום סביבתי כתוצאה מפעילות מסוכנת, בין אם הייתה רשלנות בהתנהגות ובין אם לאו;
		(ב) זיהום סביבתי שלא כתוצאה מפעילות מסוכנת, אלא אם הוכח על ידי מי שהתנהג כאמור כי –
			(1) התנהגותו הייתה סבירה בהתחשב בסיכונים שהפעילות הייתה עלולה לגרום לבני אדם ולסביבה ובעלות החברתית של מניעת הסיכון;
			(2) הוא מילא כל חובה שהייתה מוטלת עליו מכוח חיקוק ואשר נועדה להפחית את הסיכון לגרימת נזקים כתוצאה מזיהום סביבתי.
		(ג) קבע חיקוק חובה כדי להפחית את הסיכון לגרימת נזקים כתוצאה מזיהום סביבתי, ופטר גופים מסוימים ממילוי החובה מטעמים שאינם קשורים לסיכונים הסביבתיים שאותם גופים יוצרים, ייחשבו גופים אלה לצורך סעיף קטן (ב)(2) כאילו הייתה החובה מוטלת עליהם.
חבות בשל זיהום עוולתי	4.	גרימת נזק בזיהום עוולתי כאמור בסעיף 3 היא עוולה, ובכפוף לאמור בחוק זה, יחולו עליה סעיפים 4 עד 22, 64-86, 88 לפקודת הנזיקין, בשינויים המחויבים.
אחריות רשויות פיקוח	5.	לא מילאה רשות מוסמכת, את חובתה על פי דין להתקין תקנות או לאכוף חיקוק קיים, וגרם מחדל זה לזיהום סביבתי, לא תחוב הרשות בשל נזקי הזיהום אלא אם הוכיח התובע כי הרשות התרשלה התרשלות חמורה.
נזקים בני פיצוי אצל התובע	6.	(א) ניזוק זכאי לפיצוי בשל הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מזיהום עוולתי כמפורט –
			(1) נזקי גוף ורכוש, לרבות נזק שאינו נזק ממון;
			(2) ירידת ערך רכוש ושלילת אפשרות שעמדה לניזוק לדוג או לצוד חיות שאינן בבעלותו של אדם, או לקבל מים ממקור מים טבעי.
		(ב) קבע בית משפט כי התנהגות המעוול נגועה בהתרשלות חמורה, ישא המעוול גם בכל נזק נוסף שנגרם לניזוק כתוצאה מהתרשלותו.
הגבלת הפיצוי באחריות חמורה	7.	נקבעה אחריותו של מעוול לפי סעיף 3(א) בלבד בלא שהוכחו לגביו תנאי סעיפים קטנים 3(ב)(1) או 3(ב)(2), הרי שעל אף האמור בסעיף 6, תוגבל זכאותו של ניזוק כדלהלן –
		(1) בחישוב הפיצויים בשל כושר השתכרות ואובדן כושר ההשתכרות לא תובא בחשבון הכנסה העולה על שילוש השכר הממוצע במשק לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ערב קביעת הפיצויים; היו הפיצויים פטורים ממס הכנסה, יחושבו הפסדי הנפגע לעניין פיצויים אלה לפי הכנסתו לאחר ניכוי מס הכנסה החל עליה בעת קביעתם, ובלבד שההפחתה בשל ניכוי המס כאמור לא תעלה על 25 אחוזים מן ההכנסה שלפיה חושבו פיצויים אלה;
		(2) סכום הפיצויים בגין נזק שאינו נזק ממון לא יעלה על סך של 250,000 שקל; השר רשאי, בהתייעצות עם שר המשפטים ושר האוצר, ובאישור ועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת, להגדיל את הסכום כאמור; הסכום יהיה צמוד למדד המחירים לצרכן ויעודכן ב-1 בינואר בכל שנה, בהודעה שיפרסם השר ברשומות.
הקשר הסיבתי לנזקי גוף	8.	קבע בית משפט כי התנהגותו של המעוול הייתה עוולתית לפי סעיף 3, והוכח כי קיימת הסתברות משמעותית, אך לא קרובה לודאי, כי התנהגותו האמורה של המעוול גרמה לנזק גוף לניזוק, יחוב המעוול בחלק מנזק הגוף של הניזוק, בהתאם להסתברות שנזקו של הניזוק נגרם כתוצאה מההתנהגות העוולתית של המעוול.
צווים	9.	(א) קבע בית המשפט את אחריותו של אדם לפי חוק זה והוכח כי הפעילות ממשיכה או שיש חשש ממשי שתתחדש בעתיד, יאסור בית המשפט על המשך הפעילות או חידושה.
		(ב) סעיף זה לא יחול אם אחריותו של המעוול נקבעה לפי סעיף 3(א) ולא הוכח שהתנהגותו לא עמדה בתנאי סעיף 3(ב)(1) ו-3(ב)(2).
זכאות מיטיבים	10.	(א) על אף האמור בכל דין, זכותו של מיטיב כלפי מעוול להשבת הוצאות עודפות שהוציא המיטיב לא תיפגע בשל העובדה שלא ניתן להוכיח את זהותם של הנהנים שניזוקו מהתנהגותו העוולתית של המעוול, את מספרם המדויק של הנהנים, או את הסכום ששולם לכל אחד מהנהנים ובלבד שניתן לאמוד את סכום ההוצאה העודפת הכוללת שהוציא המיטיב.
		(ב) בסעיף זה –
		"הוצאות עודפות" – הוצאות שהוציא מיטיב בהתאם לדין או לחוזה, לפיצוי מי שניזוקו נזקי גוף כתוצאה מהתנהגות עוולתית של מעוול, לטיפול בהם או לשיקומם, מעבר להוצאות שהיה מוציא לולא התנהגותו העוולתית כאמור.
הוצאות ניקוי ושיקום הסביבה	11.	(א) הוציא אדם הוצאות לשם מניעת או הקטנת נזק שעלול היה להיגרם לו כתוצאה מזיהום סביבתי, או לשם שיקומו של נזק כאמור, יהיה זכאי להשבת הוצאות סבירות שהוציא כאמור.
		(ב) הוציא גוף המנוי בתוספת הוצאות לשם מניעת או הקטנת נזק שעלול היה להיגרם כתוצאה מזיהום סביבתי, או לשם שיקומו של נזק כאמור, יהיה זכאי הגוף להשבת הוצאות סבירות שהוציא כאמור ממי שגרם לזיהום הסביבתי;
		(ג) זכותו להשבה של גוף כאמור בסעיף קטן (ב), מותנית בכך שהגוף כאמור פנה למי שגרם לזיהום הסביבתי בדרישה לנקוט בפעולות המתאימות תוך זמן סביר, לנקוט באמצעים לשם מניעת הנזק או שיקומו ואותו אדם –
		(ד) הוראות סעיף קטן (ג) זה לא יחולו במקרים בהם נדרש להוציא הוצאות בדחיפות לשם מניעת נזקים מיידיים או שלא ניתן לזהות את מי שגרם לזיהום הסביבתי או לאתרו בשקידה ראויה בתוך זמן סביר;
		(ה) השר רשאי, באישור ועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת, לשנות את התוספת.
שמירת דינים	12.	אין חוק זה גורע מהאחריות המוטלת על מזהמים מכוח כל דין אחר.
דין המדינה	13.	לעניין חוק זה, דין המדינה כדין כל אדם.
ביצוע ותקנות	14.	השר ממונה על ביצוע חוק זה והוא רשאי להתקין תקנות לביצועו.
תיקו חוק תובענות ייצוגיות	15.	בחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו–2006, בתוספת השנייה, לאחר פרט 11 יבוא:
			"(12) תביעה בקשר לזיהום עוולתי כמשמעותו בחוק אחריות אזרחית בשל זיהום סביבתי, התשס"ח–2008."
תחילה	16.	תחילתו של חוק זה שלושה חודשים מיום פרסומו.
	התוספת
	1. רשות הטבע והגנים;
	2. החברה להגנת הטבע;
	3. המועצה לארץ ישראל יפה;
	4. המועצה הציבורית למניעת רעש וזיהום בישראל;
	5. אדם טבע ודין – אגודה ישראלית להגנת הסביבה;
	6. חיים וסביבה – ארגון הגג לשוחרי איכות הסביבה;
	7. הקרן הקיימת לישראל;
	8. קליניקות משפטיות, העוסקות בנושאים סביבתיים, הפועלות במוסדות להשכלה משפטית גבוהה, כהגדרתם בסעיף 25 לחוק לשכת עורכי הדין תשכ"א – 1961[4].

דברי הסבר

הצעת החוק נועדה לענות על הבעיות הקיימות כיום באכיפת החקיקה הסביבתית, בדרך של קביעת מנגנונים נזיקיים ייעודיים למקרי זיהום סביבתי. הצעת החוק גם תקל על מי שנפגעו מזיהום סביבתי לקבל פיצוי בגין תביעתם.

במצב הנוכחי מתבצעות כמעט כל פעולות אכיפת החקיקה הסביבתית בדרך של אכיפה מנהלית ופלילית. אולם, דרך אכיפה זו, חסרה ביותר כפי שבית המשפט העליון (ראו למשל בג"ץ 10202/01 ארגון סוכנים ובעלי תחנות הדלק בישראל נ. היועץ המשפטי לממשלה ואח', פ"ד נז (5) 713) ומבקר המדינה (ראו למשל דוח שנתי 51ב לשנת 2000 ולחשבונות שנת הכספים 1999, בנושא אספקת חול; וכן דוח שנתי 57ב לשנת 2006 ולחשבונות שנת הכספים 2005, בנושא ניהול מקרקעין לאורך חופי הכינרת ושימוש בהם) קבעו. מצב זה מוביל לכך שבתחומים רבים משתלם לזהם את הסביבה בניגוד לחוק, בהיעדר סכנה ממשית לאכיפתו.

במצב של חוסר באכיפה מרכזית, ניתן היה לצפות להתפתחותן של תביעות נזיקין רבות, שהיו משמשות בפועל, מעבר לפיצוי הנפגעים, גם כמערכת אכיפה משנית. אולם, דיני הנזיקין הקיימים אינם מאפשרים מענה טוב למקרי זיהום סביבתי. העוולות הייעודיות (עוולות המטרדים, ס' 42-48 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], התשכ"ח–1968) אינן מתאימות לטיפול בזיהום סביבתי נרחבים; עוולות המסגרת (רשלנות והפרת חובה חקוקה) אינן ערוכות לטיפול בבעיות הייחודיות של תביעות סביבתיות; והעוולות שבחקיקה המודרנית (החוק למניעת מפגעים, התשכ"א–1961, החוק למניעת מפגעים סביבתיים (תביעות אזרחיות), התשנ"ב–1992) חסרות. גם ההסדרים הדיוניים הקיימים בדיני הנזיקין אינם מותאמים לנסיבות המיוחדות של זיהום סביבתי.

התוצאה של ליקויים אלה היא שפעולות רבות אשר מזהמות את הסביבה בניגוד לחוק, ופוגעות באנשים רבים, בסביבה ובדורות העתידיים, נשארות בפועל ללא מענה משפטי הולם. כדי לתקן את המצב, הצעת החוק המוצעת קובעת עוולה ייעודית של זיהום עוולתי. מאחר שתוצאותיהם של זיהום סביבתי, מתפזרים בין נפגעים פרטיים רבים, בין המדינה (כבעלת רכוש) ובין הסביבה עצמה, כוללת ההצעה גם שורת מנגנונים שנועדו לאפשר לאזרחים ולארגונים להגיש תביעות נזיקיות כנגד מי שמזהמים את הסביבה, תוך זלזול בערכי הטבע של מדינת ישראל. במידה שהפגיעה היא בסביבה, התשלומים מהתביעות יועברו לשיקום הסביבה. תביעות אלו, יובילו לכך שהמזהמים ישאו בעלות האמיתית של הזיהום שלהם, תוך פיצוי הנפגעים ויישום עקרון המזהם משלם. מטרת העיקרון המזהם משלם היא לשלול את הכדאיות שבפגיעה בסביבה, באמצעות הטלות קנס או תשלום פיצויים, תוך התחשבות ברווחים שהופקו תוך כדי ביצוע העבירה. העקרון מעוגן היטב במשפט הבינלאומי הסביבתי, ומופיע במספר אמנות בין-לאומיות, כדוגמת אמנת ברצלונה, סעיף 3(2) והכרזת ריו, סעיף 13.

סעיף 2 – הגדרת "פעילות ביתית"

הצעת החוק מיועדת לטפל בפעילות מסחרית. עם זאת, גם פעילות ביתית יוצרת זיהומים רבים. לפיכך, הוצאו מתחולת החוק במפורש פעילויות שנעשות על ידי משקי בית במסגרת פעילות ביתית.

סעיף 3

סעיף זה מגדיר מהו זיהום עוולתי. דהיינו, מהו זיהום שראוי להטיל בגינו אחריות נזיקית. ההגדרה מבחינה בין סוגי פעילויות שונים. הבחנה דומה בין אחריות בגין פעילות מסוכנת שמוטלת בלא קשר להתרשלות, לבין אחריות בגין פעילויות אחרות שמוטלות רק בהינתן התרשלות, קיימת גם בגרמניה לגבי נזקים הנובעים מזיהום סביבתי (Art. 1 of the 1990 Environmental Liability Act). הבחנה כזו מוצעת גם במסגרת משטר האחריות המוצע לקהיליה האירופית (White Paper on Environmental Liability, COM (2000) 66, S. 4.2.2, 4.3).

לגבי פעילויות שידוע מראש שהן יוצרות חשש מהותי לנזקים, האחריות היא אחריות חמורה. זאת, מתוך הנחה שמי שעוסק בפעילות כה מסוכנת, צריך לשאת בעלויות הנובעות ממנה, בין אם התרשל ובין אם לאו.

לגבי פעילויות אחרות, האחריות המוטלת על המזהם אינה אחריות חמורה. עם זאת, לאור פערי המידע הגדולים בין המזהם לבין הנפגע לגבי טיב פעילותו של המזהם, מועבר נטל השכנוע אל המזהם להוכיח כי פעילותו לא היתה רשלנית וכי הוא עמד בכל תנאי חקוק שמוטל עליו.

ישנם סעיפי חוק, כמו סעיפים 20א-20ב לחוק המים, התשי"ט-1959, אשר קובעים כי כל התנהגות שמובילה לתוצאה מסוימת, בלי קשר לרמת הזהירות שננקטה, היא פעילות אסורה. סעיפים מעין אלה עשויים לדרוש נקיטת אמצעי זהירות שעלותם חורגת מעל ומעבר לסיכונים הטמונים בהתנהגות, ולא ראוי לבסס עליהם אחריות נזיקית. לפיכך, לגבי סעיפים מעין אלה, המזהם יוכל לפטור עצמו מאחריות אם יוכיח כי התנאי החקוק שבו לא עמד, קובע רף התנהגות מסוג זה, וכי הוא עצמו פעל בסבירות.

סעיף 4

סעיף זה קובע כי יצירת זיהום עוולתי, דהיינו פעילות שגורמת ליצירת זיהום שמפר את הוראות סעיף 3, הינה עוולה נזיקית. הסעיף גם מחיל על העוולה את הוראות פקודת הנזיקין העוסקות בדוקטרינות הנזיקיות הכלליות. במסגרת זו יוחלו על העוולה ההוראות העוסקות בהגנות וחסינויות, אחריות שילוחית, מעוולים יחד, קשר סיבתי, אשם תורם, תרופות ועוד.

סעיף 5

כיום, למעט לגבי תובענות ייצוגיות, ניתן לתבוע את רשויות המדינה בשל הפרת חובתן לפקח על ביצוע הוראות חוק, ויתכן כי ניתן לתובען גם בשל אי התקנת תקנות במקרה שבו נדרשת התקנת תקנות, אם הפרת החובה גרמה לנזק. מטרת הסעיף היא לצמצם את הטלת החבות על המדינה במקרים אלה, למקרים שבהם התרשלות הרשויות היתה התרשלות חמורה. זאת, כדי מחד למנוע מצב שבו הרשויות ישאו בעלויות שיצרו מזהמים פרטיים, ומאידך למנוע מצב של התעלמות הרשויות מחובותיהן הציבוריות.

סעיפים 6 ו- 7

זיהום סביבתי יכולים לגרום למגוון נזקים עצום. בשנים האחרונות ניכרת מגמה בפסיקת בית המשפט העליון להרחיב את ההכרה בראשי נזק נוספים. סעיף זה נועד לאזן בין הצורך לפצות ניזוקים על כל נזקיהם מחד, לבין החשש מהרתעת יתר חריפה שתיגרם מהכרה בראשי נזק שלא היו מוכרים בדיני הנזיקין הקלאסיים. האיזון נעשה על ידי יצירת מדרג של שלוש אפשרויות פיצוי, בהתאם למידת האשמה שהוכחה.

במקרים שבהם האחריות נשענת על אחריות חמורה, דהיינו שלא הוכחה התרשלות או פעילות מכוונת של הנתבע, יוגבלו סכומי הנזק שהתובע יוכל לקבל בגין נזקי גוף ובגין נזק לא ממוני, בדומה למגבלה הקיימת כיום בחוק האחריות למוצרים פגומים, התש"ם-1980; ובחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. הפיצוי בגין נזק כלכלי טהור יוגבל רק למקרים של ירידת ערך רכוש (למשל: ירידת ערך דירה עקב חשיפתה לזיהום), של מניעת אפשרות לצוד או לדוג חיות בר שגרמה לנזק כלכלי, או של מניעת אפשרת לקבל מים ממקור מים טבעי.

במקרים שבהם הנתבע התרשל, אך התרשלותו אינה חמורה, יוסרו המגבלות לגבי גובה הפיצוי בנזקי גוף ונזקים לא ממוניים טהורים. עם זאת, תישאר המגבלה לגבי נזקים כלכליים.

במקרים של התרשלות חמורה או פעילות מכוונת, יוכל התובע לקבל פיצוי על כל נזקיו, ללא שום מגבלה חקוקה, בהתאם לעקרונות הכלליים של דיני הנזיקין.

סעיף 8

הוכחת הקשר הסיבתי העובדתי בין זיהום סביבתי לבין נזקי גוף, היא אחד המכשולים העיקריים הניצבים בפני מי שחושדים כי מחלתם נגרמה כתוצאה מחשיפה לזיהום (ראו למשל: ע"א 1639/01 מדינת ישראל נ. קרישוב פ"ד נח(5) 215 (2004)). זאת, מאחר שאין למדע כמעט אפשרות לזהות את הגורמים למחלתו של אדם ספציפי.

בשנים האחרונות נדונה בספרות המשפטית וגם בפסיקה האפשרות לעבור לפסיקה הסתברותית במקרים שבהם יש קושי מהותי מובנה בהכרעה לגבי קיומו של קשר סיבתי עובדתי. מקרי זיהום סביבתי הם מקרים מובהקים שבהם כלל שיקולי המדיניות מצביעים על יתרונות ניכרים למעבר כאמור (ראו למשל: בועז שנור, "הקשר הסיבתי העובדתי בתביעות בגין נזקי-גוף שנגרמו מזיהום סביבתי" מחקרי משפט כג 559 (2007)). לפיכך, מוצע לקבוע כי קביעת הקשר הסיבתי תיעשה בהתאם לקביעה הסתברותית ולא כקביעה בינארית.

סעיף 9

מוצע כי במידה שנקבע שפעילותו של מזהם היא רשלנית או מכוונת, ובמידה שיש חשש שההתנהגות תמשיך או תתחדש, יאסור על כך בית המשפט. זאת, כדי להגן על הציבור מזיהומים שנקבע בפסק דין חלוט, שהם לא רצויים.

סעיף 10

זיהומים אשר גורמים נזקי גוף, גורמים בעקיפין גם לנזקים כלכליים למי שאחראים על הטיפול בבריאות הציבור: המדינה, המוסד לביטוח לאומי, קופות החולים, חברות ביטוח וכו'. גופים אלה נאלצים להוציא הוצאות לשם הטיפול בחולים שאלמלא הזיהום האסור, היו נשארים בריאים. ברוב המקרים הגופים המטפלים לא יוכלו לקשר בוודאות בין מחלתו של חולה זה או אחר, לבין הזיהום שיצר נתבע, לאור הקשיים בהוכחת קשר סיבתי בין זיהום לבין נזקי גוף ולאור קשיי איסוף המידע שבהם ייתקל הגוף המטפל, ולכן לא יוכלו לתבוע מהמזהם את הוצאות הטיפול בחולה פלוני.

עם זאת, הגופים המטפלים כן יוכלו לאמוד במקרים מסוימים, את מספר החולים הכולל שבהם טיפלו, ואשר ניזוקו כתוצאה מזיהום. מקרים כאלה יהיו מקרים של זיהומים נרחבים שלגביהם מצטבר מידע סטטיסטי אשר קושר בין החשיפה לזיהום לבין רמת עליית התחלואה בציבור.

דוגמה לתביעה מסוג זה היא התביעה שהגישו חלק ממדינות ארצות הברית כנגד חברות הטבק והסיגריות (Schwab v. Phillip Morris USA, Inc., 449 F.Supp.2d 992 (E.D.N.Y. 2006),

United States v. Philip Morris USA, Inc., 449 F. Supp. 2d 1 (D.D.C. 2006)). תביעות מעין אלה מיישמות את עקרון "המזהם – משלם" שכן מי שגרם לזיהום ובכך הגדיל את הוצאות המדינה והגופים הפרטיים על בריאות, הוא שאמור לשאת בנזק זה.

למרות שתביעות מעין אלה, רצויות, הובעו בפסיקה הישראלית ספקות לגבי האפשרות להגיש תביעה דומה בישראל, ולפיכך מוצע לאפשר במפורש את הגשתה.

סעיף 11

במספר חוקים סביבתיים (למשל: ס' 14(ד) לחוק שמירת הניקיון, התשמ"ד-1984; ס' 14 לחוק למניעת מפגעים אזרחיים (תביעות אזרחיות), התשנ"ב – 1992) קיימים סעיפים אשר מאפשרים למי שהוציא הוצאות לניקוי זיהום, לקבל שיפוי בגין הוצאות אלה. סעיף זה מרחיב הוראות אלה לכלל מקרי הזיהומים.

עם זאת, לאור תחולתה הרחבה של ההוראה וכדי למנוע מצבים של נקיטת פעילויות שיש ספק רב לגבי יעילותן, מוצע להגביל את ההוראה למקרים שבהם אדם פועל למען אינטרס אישי שלו, או למקרים שבהם מי שהוציא את ההוצאה היה גוף שאושר מראש בידי השר להגנת הסביבה. ההנחה היא שגופים אלה יוציאו הוצאות למען ניקוי הסביבה, רק במקרים שבהם יש אכן נחיצות בכך.

———————————

הוגשה ליו"ר הכנסת והסגנים

והונחה על שולחן הכנסת ביום

כ"ז בסיון התשס"ח – 30.6.08

---

[1] ס"ח התשמ"א, עמ' 208.

[2] ס"ח התשנ"ב, עמ' 184.

[3] דיני מדינת ישראל, נוסח חדש 10, עמ' 266.

[4] ס"ח 347, עמ' 178.